אורלי ואבי אליה
לבד, חוסר אונים, חוסר שליטה, פחד, שאלות- הרבה שאלות בזמן אמת ואין לאף אחד זמן לענות לך, בטח שלא לתמוך בך כמו שאת באמת רוצה.
הוא מבקש ממך רשות לצאת לרגע, "שלא תעז אני צועקת , אני לא נשארת פה לבד, כ ו א ב לי, אני מתחילה לבכות…, תחפש אחות , תחפש רופא , לא אל תצא מהחדר, תן לי יד , לא את זאת , הגב , נראה לי שזה יוצא , תקרא למשהו , כ ו אב לי, אל תדבר עכשיו, אמרתי לך לעסות לי את הגב, מה אתה עושה?! ,
תפסיק להגיד לי מה לעשות, אל תזוז, הנה הציר עוד פעם מתחיל, א ייייייי , דמעות של מתח , אין פה אף אחד במחלקה?!, למה אף אחד לא ניגש!,
אני תשושה, אין לי כוח , שיגמר כבר ודי !"
תמונת מצב "עדינה" זאת מתארת את שני ההריונות האחרונים שחוויתי עם בעלי, בהריון השלישי היה ברור לנו שאנו רוצים חווית לידה אחרת.
ידוע לנו, שלידה כרוכה בכאב, אך לידה אינה צריכה לגרור אחריה תסכול, ייאוש, ופחד מהלא נודע ואל תגידו קורס הכנה ללידה , כי גם אם הולכים לקורס הכנה ללידה , זה לא כמו לחוות את הדבר האמיתי, לידה זוהי חוויה עצומה בה בני הזוג מביאים לעולם את פאר יצירתם וחשוב שרגשות חיוביים ימלאו רגעים אלו, כן, ידענו שאפשר גם אחרת.
חיפשנו דולה שתהיה לנו כימיה איתה , תיאמנו עמה ציפיות ונפגשנו אתה פעמיים לפני התאריך המשוער. מפגשים ,שהכניסו בנו אנרגיה חדשה עם צפייה לנס המתממש ובא.
הגעתי לחדר לידה בעקבות ירידת מים מקוניילים, כשאין לי צירים ,
חדר היולדות היה עמוס ביותר ולאף אחד אין זמן להתפנות אליך…(סיפור מוכר),
אך לי יש את ליבי שעמדה וחיזקה את ליבי – אני משוחררת מדאגות . ליבי ענתה על השאלות, עיסתה את אבריי בדיוק הנדרש, דיברה איתי, תמכה ועודדה.
גם בעלי עמד שם בשבילי ועבורי , אך כבר לא כמו נוטר העומד על המשמר, ולא כפקוד המחכה לפקודות, אלא כבן זוג שנרגש כמוני לראות את פרי יצירתו ואהבתו.
וכך למרות העומס הרב במחלקה ולמרות הצעקות בחדרים הסמוכים ולמרות חילופי המשמרות … בחדרנו בבהי"ח בשלווה ובנחת ובאושר גדול הבאנו לעולם את נועם ב- 10.10.10 בשעה 10:00 , חלומות מתגשמים!